כשהיופי וההרסנות שלובים זה בזה: 'על הספר טורנדו מתקרב לבית' מאת גרגורי גורדון

גורדון, משורר ועובד סוציאלי, מגולל בספרו את קורותיו כמי שגדל בשכונת עוני לאב אלים ואם המתוארת בפגיעות ענוגה, בכתיבתו נע המשורר בין הרצון להצילה ולהציל את עצמו לבין החשש הגדול ממה שעוד מעט נדמה כי עלול לפרוץ מתוכו.

התיאורים היפים נכתבים בתנועת מטוטלת בין הרסנות ליופי, האחד כאילו מנוגד לשני אך על פי רוב מתגלים השניים ככאלה שלא ניתן להפרידם והם שלובים זה בזה. אמצעי זה של ניגוד המעצים את הפאן הרגשי חוזר על עצמו לאורך הספר. דוגמא לכך ניתן לראות כבר בשמו. "טורנדו מתקרב לבית" המכיל לכאורה את הניגוד בין הטורנדו הסוער בתנועה הרסנית אל מול הבית שאמור להיות הבסיס היציב והרך (לפחות בתחילה). אך עד מהרה הניגוד מתגלה כקורס לתוך עצמו (רמז לכך ניתן לראות כבר במילה מתקרב, המחברת בין שתי הקצוות המדומיינים: טורנדו ובית).

הספר 'טורנדו מתקרב לבית' מאת גרגורי גורדון

את ההרסנות והיופי השלובים זה בזה ניתן לראות בבירור בשימוש בתיאורי הפרחים החוזרים לאורך הספר והמשקפים בעצם אחד את היופי, התשוקה, האלימות והקמילה "פרחי פעמונית כיסו את פה האדמה בערפל כחול." (עמוד 30), "החטא יונק את חיותי כמו צופית את נופת הפרחים" (עמוד 49).

באופן בולט נוכל לראות את ההידבקות המלכלכת של ההרס במה שהוא טוב בשיר 'נמלים': "נמלים שחורות עולות על עור חלב/ כמו חשכה סמיכה על חדר אור/ הן אוהבות אדום פורח והריח/ כמו פרחים בשדה קוצים/ הן נושכות כמו נחשים/ עצים קמלים בגן המלבלב/ הבית היפה נשרף עד כלות/ נמלים שחורות עולות על עור חלב" (עמוד 31)

הטורנדו, מסמל בפנינו את פניה השונים של המערבולת. תחילה מתוארת המערבולת כאנדרלמוסיה המגיעה מין החוץ, שכונת העוני בה גדל המשורר "צפירות של נהגים שנכנסים באין כניסה/ וקריוקי משוסע בחצרות" (עמוד 11) ובהמשך הקורא מבין כי האנדרלמוסיה חודרת לבית דרך האב האלים הנמצא בבית והמכה בבנו: "ואני ממשיך בקשת סיבובי,/ בעוד הקור חובט בי כמו אבי". (עמוד 11) הקצוות מטשטשים עוד יותר כאשר הבן, המשורר הכותב ברוב יופי, חושש שהטורנדו נמצא בתוכו: "האם היום גם בדמי, כמו באותו האיש, גלומה/ התורשה האלימה שעלולה לפרוץ פתאום כרעד אדמה?" (עמוד 13)

בשיר "החזרה" מגיע לשיא תיאור הגבולות המטשטשים בין הטורנדו הסוער לבית המדומיין כמוגן הקוראים מבינים כי אין מקום מוגן : "הורדתי את המעיל הכבד/ואמרתי-/ חזרתי הביתה,/ זה נגמר./ מיד הרוחות הקרות והקשות/ הצטנפו על צוארי החם והרך,/ בחלונות ראיתי את העצים בחוץ/ מתרוצצים כמו אש באח./ נעלתי את הדלת/ ואמרתי -/ עכשיו חזרתי הביתה,/ עכשיו זה נגמר,/ אבל הרגשתי הינו הך "(עמוד 16).

בשירים אחרים אנו יכולים לראות את הכמיהה לגבולות, להפרדה בין החוץ והפנים, בין היופי והרוגע לטורנדו ההרסני המשתולל: "להיות בבית המשוגע/ אבל לא להיות / הבית" (עמוד 26). בהמשך הקוראים עדים להחלטה לצמוח, להיפרד מההרס המשתלט, החלטה שאיננה נטולת קושי, כפי שניתן לראות בשיר 'ההחלטה'; פתאום קשה לנשום,/ ובוקר לא מגיע כמו כל יום אחר./ קירות החדר לועגים בקול,/ וזבוב אילם על המנורה שמאירה באור דומם,/ בעצם כמו הרגע העקר הזה,/ הרגע הפורץ הזה,/ כמו אבן דרך הזכוכית של החלון./ אחר כך/ באה החלטה -/ לראות מעל העקרות,/ לראות מעבר./ לפתח ניצנים/ מאור מועט שבא מחוץ לחדר,/ ולאט/ למרות העלטה,/ או, מה רבה העלטה." (עמוד 61).

ספר ביכורים זה הינו בעיני ספר מעורר המחזיק בתוכו את כל ההנאה שבקריאת שירה, אף כי קשה לומר בפה מלא את המילה הנאה, שכן אלה שירים כואבים מאוד, אך אין ספק שהם עושים מה ששירה טובה עושה. המורכבות שבשירים, הדימויים העשירים, לא מכסים על העומק הרגשי הנוגע, כי אם פותחים צוהר חדש להבנה. ממליצה בחום ובהערכה רבה.

הוצאה: עיתון 77, 2022

חוה

בַּלַּיְלָה לְבַדִּי אֲנִי עוֹבֵר

וּפְרִיחָתָהּ שֶׁל הַקָּרִיסָה הַקְּרוּשָׁה

בָּרְחוֹב נִיחוֹחַ סִיגָלִים חוֹנֵק בִּי

מֵאִשָּׁה שֶׁלְּפָנַי עוֹבֶרֶת

שַׂרְעַפִּים עוֹלִים בִּי רְעִילִים

כְּמוֹ פֶּתֶן בַּפְּרָחִים

בְּהִנָּשֵׂא רֵיחָהּ בִּבְרִיזַת יַבָּשָׁה

אִשָּׁה בַּלַּיְלָה בְּשִׂמְלָה קַלָּה

קוֹלָהּ עוֹבֵר בִּי

שְׂעָרָהּ נִדָּף עָלַי כְּחַמְצִיצִים בָּרוּחַ

דְּבַשׁ מָרוּחַ עַל שְׂפָתֶיהָ דָּם

וַאֲנִי לְבַד אָדָם.

מכתב לבודדים

אֲנִי כּוֹתֵב לַבּוֹדְדִים –

לַנִּבְלָעִים בֵּין הַשּׁוּרוֹת

וְלַנּוֹפְלִים בֵּין הַכִּסְּאוֹת,

לְאֵלֶּה שֶׁקּוֹלָם נָדַם.

אֲנִי כּוֹתֵב לַבּוֹדְדִים –

לַיֶּלֶד שֶׁרָאָה אֵיךְ אַבָּא

מְשַׁסֵּף אֶת הַוְּרִידִים,

וְעוֹד זוֹכֵר אֶת נוֹף הַדָּם.

דברים בלתי נראים

אֲנִי יוֹשֵׁב בַּחֶדֶר הַלָּבָן

סִפְרֵי הַיֶּדַע עַל מַדָּף

עֲצִיץ לָבֶנְדֶּר עַל שֻׁלְחָן

הַנּוֹף יוֹתֵר מִדַּי בְּסֵדֶר

הַנּוֹף יוֹתֵר מִדַּי מוּבָן

דְּבָרִים בִּלְתִּי נִרְאִים צָפִים בַּחֶדֶר

דְּבָרִים וְדִמְמַת אַלְחוּט

אֶפְשָׁר לְהִשְׁתַּגֵּעַ בְּקַלּוּת